המוח האנושי פועל כמו מחשב, ולכן אין פלא שהמחשב הוא המצאת האדם, אך עדיין המצאה המוגבלת יחסית ליכולת המוח האנושי. כמו כל מאגר נתונים, המוח אוגר את הדברים בזיכרון, והוא מוגבל ביכולת האגירה והאחסון. הדברים שמעניינים אותנו ושאנו משננים לעצמנו נצרבים עמוק יותר בזיכרון ולפיכך נשמרים בו זמן רב. דברים יומיומיים חסרי חשיבות עבורנו, כמו שלטים של מקומות שאנו חולפים על פניהם בשימת לב מועטה, מספרי טלפון חסרי חשיבות וכדו', נקלטים בזיכרון אך גם פורחים ממנו די מהר. גם חוויות מתקופת הילדות ועד ימינו נצרבים בזיכרון, כולל ריחות וטעמים. בכל יום נוסף עוד מידע ונוספים עוד דברים לזיכרון שלנו, כאשר דברים פחות חשובים לנו מהעבר הרחוק ,ושאנו לא משתמשים בהם תקופה ארוכה מתחילים להתנדף ומפנים מקום לדברים חדשים. למה הדבר דומה? כאילו היינו הולכים על חול רטוב. ככל שנגביר את משקלנו על הרגל, טביעת הרגל תהיה יותר עמוקה וברורה.
כאשר אנו רוצים לשלוף מידע מהזיכרון, המוח סורק את האזורים בהם נמצא מידע זה ומעביר אותו לאזור במוח בו מתרחשת החשיבה. כאן אנו מעבדים את המידע ומסיקים מסקנות. דברים אלה מזכירים לנו את המחשב שגם הוא מוגבל בכמות הזיכרון שהוא יכול להכיל, שגם בו מקוטלג התוכן כנושאים שונים, ואף בו כאשר אנו רוצים לשלוף משהו מהזיכרון, המחשב סורק את המידע ופולט את התשובה המתבקשת.
אנו אומרים שכאשר יש לנו זיכרונות כואבים או חוויות כואבות אנחנו מדחיקים אותם ולמה הכוונה? הכוונה היא שאנחנו לא חושבים עליהם וכאילו שוכחים מהם, וזאת כאשר אין לנו למעשה כלים להתמודד עם הכאב. כאשר אנשים מדברים על הדחקה ותת מודע, נדמה לפעמים כאילו הם מדברים על כך שאנשים כביכול שוכחים את החוויות וכלל לא מודעים לקיומם. כביכול יש איזה תת מודע שבו זיכרונות אלו נחבאים מהאדם עצמו. למעשה החוויות לא נשכחות, הן בהחלט בזיכרון רק שאנו נמנעים מלחשוב עליהם. מה שאנחנו לא מודעים לו, הוא האופן בו חוויות אלו משפיעות עלינו. זה הלא מודע האמיתי, התת מודע, לעומת המודע שהוא כל מה שאנחנו עושים ביום יום, חושבים על זה ומודעים לזה. חוויות אלה עולות לתודעה ולמחשבה רק כאשר ניסיון החיים והחוויות בחיינו מתנגשים עם ניסיון העבר, כאשר יש כבר מספיק ניסיון על מנת להתעמת עם זה וכאשר ההשלכות של חוויות אלו מביאות את האדם למבוי סתום ותסכול.
ניקח לדוגמא מקרה של ילד שהוצא ממשפחתו הביולוגית עקב הזנחה כלפיו מצד ההורים וגדל במשפחה אומנת. ראשית יהיו לו כל מיני טראומות שהוא סוחב מביתו הביולוגי כמו חוסר אמון באנשים, תחושת חוסר אונים גדולה וכדו'. כמו כן, גם עם אהבה ואכפתיות במשפחה האומנת הוא מודע לזה שאם הוא יעשה בעיות הוא יוצא מהמסגרת הזאת. כלומר באיזה שהוא מקום הוא על תנאי שם, האהבה אינה אהבה ללא תנאי. במקרה כזה הוא עלול לפתח לעצמו התנהגות נחמדה במיוחד, כלומר הוא ימנע מביטוי רגשות שליליים, ימנע מביקורתיות ויסגל לעצמו התנהגות שבה הוא רוצה לרצות את כולם. התנהגות זו תהפוך לו בעתיד למנהג, גם ביחסי עבודה וגם אם יינשא, בנוסף לחוסר אמון בסיסי בבני אדם ובנוסף לתחושת חוסר אונים תמידי כלפי נסיבות שלדעתו אין לו כל שליטה עליהן, שהן המשך לתחושת חוסר האונים שחש כילד מוזנח. בעבודה יתכן והוא ימנע מעימות כלשהו עם הבוס גם אם הוא צודק, כי הוא יפחד שמיד יפטרו אותו, ולא תהיה לו תחושה שהוא יכול לשנות את זה, ובחיי הזוגיות יתכן ולא יוכל לפתח יחסי אמון עם זוגתו וקירבה רגשית מלאה, היות והאנשים הכי קרובים לו, הוריו, מעלו באמונו. יתכן וגם ירגיש כי לא מגיע לו טוב בחיים שכן חוויותיו הן כילד דחוי שחשב בזמנו שבגלל שהוא ילד רע לא אוהבים אותו. הוא זוכר את כל מה שקרה לו בילדותו ,אך הוא לא יהיה מודע לסיבות שבגללן הוא נוהג כפי שהוא מתנהג וזה בעצם הלא מודע.
כאשר הוא יתבגר ויקלע לנסיבות חיים שיזכירו לו את מה שעבר, לדוגמא כאשר יהיו לו ילדים משלו והוא ירגיש את האהבה והדאגה שהוא חש כלפיהם כהורה, הוא יוכל מניסיון חייו להתעמת עם הכעס וחוסר האונים ולהגיע בתהליך לכדי הבנה וההשלמה עם הוריו. זה יקנה לו ביטחון ויתר שליטה על חייו. כמו כן ישפר הדבר את הקשר בינו לבין בת זוגו, היות והוא כבר לא יחשוש לתת בה אמון ולהפקיד את רגשותיו בידיה. בנוסף, כאשר באיזה שהוא שלב, הוא ירגיש במקום עבודתו שהוא לא יכול יותר, או שהוא לא מצילח בחייו להשיג את הדברים אליהם הוא שואף, הוא יוכל בעזרת פסיכולוג, להגיע לשורש הבעיה, להבין מדוע הוא חושש להביע את רגשותיו השליליים ומה המקור של רצונו לרצות את כולם, ואז כאשר הוא מודע לדברים, הוא גם יוכל לשנות אותם ולשפר את חייו, ללמוד להביע את רגשותיו, לעמוד על שלו וכדו', ללא פחד, כי היום יש לו כבר משפחה משלו, חיים משלו, והוא אינו ילד חסר אונים התלוי באחרים. כלומר את החוויות אנו זוכרים, הם לא נעלמים, מה שאנחנו לא מודעים להן ברוב המקרים, הן ההשלכות של חוויות אלו על חיינו.
כאשר אנו רוצים לשלוף מידע מהזיכרון, המוח סורק את האזורים בהם נמצא מידע זה ומעביר אותו לאזור במוח בו מתרחשת החשיבה. כאן אנו מעבדים את המידע ומסיקים מסקנות. דברים אלה מזכירים לנו את המחשב שגם הוא מוגבל בכמות הזיכרון שהוא יכול להכיל, שגם בו מקוטלג התוכן כנושאים שונים, ואף בו כאשר אנו רוצים לשלוף משהו מהזיכרון, המחשב סורק את המידע ופולט את התשובה המתבקשת.
אנו אומרים שכאשר יש לנו זיכרונות כואבים או חוויות כואבות אנחנו מדחיקים אותם ולמה הכוונה? הכוונה היא שאנחנו לא חושבים עליהם וכאילו שוכחים מהם, וזאת כאשר אין לנו למעשה כלים להתמודד עם הכאב. כאשר אנשים מדברים על הדחקה ותת מודע, נדמה לפעמים כאילו הם מדברים על כך שאנשים כביכול שוכחים את החוויות וכלל לא מודעים לקיומם. כביכול יש איזה תת מודע שבו זיכרונות אלו נחבאים מהאדם עצמו. למעשה החוויות לא נשכחות, הן בהחלט בזיכרון רק שאנו נמנעים מלחשוב עליהם. מה שאנחנו לא מודעים לו, הוא האופן בו חוויות אלו משפיעות עלינו. זה הלא מודע האמיתי, התת מודע, לעומת המודע שהוא כל מה שאנחנו עושים ביום יום, חושבים על זה ומודעים לזה. חוויות אלה עולות לתודעה ולמחשבה רק כאשר ניסיון החיים והחוויות בחיינו מתנגשים עם ניסיון העבר, כאשר יש כבר מספיק ניסיון על מנת להתעמת עם זה וכאשר ההשלכות של חוויות אלו מביאות את האדם למבוי סתום ותסכול.
ניקח לדוגמא מקרה של ילד שהוצא ממשפחתו הביולוגית עקב הזנחה כלפיו מצד ההורים וגדל במשפחה אומנת. ראשית יהיו לו כל מיני טראומות שהוא סוחב מביתו הביולוגי כמו חוסר אמון באנשים, תחושת חוסר אונים גדולה וכדו'. כמו כן, גם עם אהבה ואכפתיות במשפחה האומנת הוא מודע לזה שאם הוא יעשה בעיות הוא יוצא מהמסגרת הזאת. כלומר באיזה שהוא מקום הוא על תנאי שם, האהבה אינה אהבה ללא תנאי. במקרה כזה הוא עלול לפתח לעצמו התנהגות נחמדה במיוחד, כלומר הוא ימנע מביטוי רגשות שליליים, ימנע מביקורתיות ויסגל לעצמו התנהגות שבה הוא רוצה לרצות את כולם. התנהגות זו תהפוך לו בעתיד למנהג, גם ביחסי עבודה וגם אם יינשא, בנוסף לחוסר אמון בסיסי בבני אדם ובנוסף לתחושת חוסר אונים תמידי כלפי נסיבות שלדעתו אין לו כל שליטה עליהן, שהן המשך לתחושת חוסר האונים שחש כילד מוזנח. בעבודה יתכן והוא ימנע מעימות כלשהו עם הבוס גם אם הוא צודק, כי הוא יפחד שמיד יפטרו אותו, ולא תהיה לו תחושה שהוא יכול לשנות את זה, ובחיי הזוגיות יתכן ולא יוכל לפתח יחסי אמון עם זוגתו וקירבה רגשית מלאה, היות והאנשים הכי קרובים לו, הוריו, מעלו באמונו. יתכן וגם ירגיש כי לא מגיע לו טוב בחיים שכן חוויותיו הן כילד דחוי שחשב בזמנו שבגלל שהוא ילד רע לא אוהבים אותו. הוא זוכר את כל מה שקרה לו בילדותו ,אך הוא לא יהיה מודע לסיבות שבגללן הוא נוהג כפי שהוא מתנהג וזה בעצם הלא מודע.
כאשר הוא יתבגר ויקלע לנסיבות חיים שיזכירו לו את מה שעבר, לדוגמא כאשר יהיו לו ילדים משלו והוא ירגיש את האהבה והדאגה שהוא חש כלפיהם כהורה, הוא יוכל מניסיון חייו להתעמת עם הכעס וחוסר האונים ולהגיע בתהליך לכדי הבנה וההשלמה עם הוריו. זה יקנה לו ביטחון ויתר שליטה על חייו. כמו כן ישפר הדבר את הקשר בינו לבין בת זוגו, היות והוא כבר לא יחשוש לתת בה אמון ולהפקיד את רגשותיו בידיה. בנוסף, כאשר באיזה שהוא שלב, הוא ירגיש במקום עבודתו שהוא לא יכול יותר, או שהוא לא מצילח בחייו להשיג את הדברים אליהם הוא שואף, הוא יוכל בעזרת פסיכולוג, להגיע לשורש הבעיה, להבין מדוע הוא חושש להביע את רגשותיו השליליים ומה המקור של רצונו לרצות את כולם, ואז כאשר הוא מודע לדברים, הוא גם יוכל לשנות אותם ולשפר את חייו, ללמוד להביע את רגשותיו, לעמוד על שלו וכדו', ללא פחד, כי היום יש לו כבר משפחה משלו, חיים משלו, והוא אינו ילד חסר אונים התלוי באחרים. כלומר את החוויות אנו זוכרים, הם לא נעלמים, מה שאנחנו לא מודעים להן ברוב המקרים, הן ההשלכות של חוויות אלו על חיינו.
אני אדם מאמין אך חילוני לגמרי באורחות חיי ואיני מוצאת סתירה בין השניים. האמונה מתבטאת למעשה בכל תחום בחיינו היומיומיים כגון: בטחון עצמי, זוגיות, עבודה, כסף ועוד, בעוד המצוות הן רק דרך אחת מני רבות להגיע ולחיות את דרך האמונה עצמה. במאמרי אני כותבת על הבעיות היומיומיות המעסיקות אותנו, על זוגיות, על יהדות ועוד, מתוך ראיית האמונה אך בדרך קצת אחרת, לכן קראתי למדור הכתיבה שלי - "אמונה בג'ינס".
דפנה אשכנזי dafi_ash@walla.co.il
דפנה אשכנזי dafi_ash@walla.co.il